תלמידות במגמות מחול והסיכון להפרעות אכילה

סוגיות ייחודיות בעולמן הרגשי של תלמידות במגמות מחול בנורמה והסיכון להפרעות אכילה בפתולוגיה

נכתב ע"י ד"ר עינת צוברי, אחראית היחידה לטיפול בפרעות אכילה, מרפאת ה"נוטרים", רעננה, מרכז לבריאות הנפש שלוותה, שירותי בריאות כללית

מבוא

מקרה 1

"לרקוד זה לנשום, להתמסר, ללמוד,לכאוב, לא לוותר,לפחד לאהוב, להזיע ליצור,להיות מתוסכל. ריקוד עבורי הוא חווית הישרדות כמעט קיומית, משחררת, מעצימה. חוויה שהיתרגמה בילדותי בממד האישי,הביוגרפי לחוויה של ערך עצמי. במציאות המשפחתית בה חייתי, מציאות שבירה,פרומה בה הייתי פגיעה,חסרת בטחון ומנותקת מהעולם הסובב אותי, הפכה חווית הריקוד לה נחשפתי בגיל 6, לתהליך מכונן וחשוב בבניית אישיותי. הסטודיו למחול הפך למעין מקום מפלט. בחלל המרווח והשקט, לנגינת הפסנתר ולניצוחה של מורתי המיתולוגית אותה כל כך אהבתי, חוויתי לראשונה בחיי דרך גופי,תחושות חדשות של הצלחה,הנאה ושייכות. ההתמסרות לקצב,למוסיקה ולתנועה,להקשבה לפנים ולחוץ, יצרו תחושת חופש, מיצוי ושלמות בעלי עוצמה מדיטטיבית עבורי. תחושות אלה נותרו בחלל הסטודיו ללא יכולת לתרגמם אל מחוצה לו , אל החיים. חוויתי פער בין היכולות שלי בתוך הסטודיו ומחוצה לו. החוויה שלי כתלמידה הייתה בדרך כלל של הנאה והצלחה, אולם זכורות לי גם תחושות אחרות שהתלוו להן. פחד מכישלון, פגיעות וחשיפה דרך הגוף, לעיתים אי נוחות בתוך הבגדים הצמודים ובביצוע התנועה. תחרותיות ביצועית, קינאה. מאבק בגוף הנוקשה,הכאבים. תסכול במקומות בהם לא הצלחתי. החשש הקבוע שגופי לא יראה כמו שצריך, החשש להיות שונה. שונה ממה? מהציפיות המוכתבות הנאמרות והלא נאמרות. מורותיי בדרך כלל לא נחשבו לקשות אך אני יודעת על אחרות שחוו חוויות אחרות".

מקרה 2

"תמיד הייתי ספורטאית, מגיל 6-12 הייתי מתעמלת קרקע. צמחתי מדי לגובה ונאמר לי שעל כן אינני מתאימה יותר לכך. למזלי באותה עת פתחו מגמת מחול במקום מגורי. לי כל הקטע של ספורט ומחול בא בקלות. הקושי שלי היה ההתמודדות עם הקנאה של אחרים. תמיד הייתי הולכת לשורה האחרונה כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב, והמורים היו קוראים לי קדימה ונותנים לי המון סולואים. אצל חלק מהתלמידות זה יצר סלידה כלפי ואף אחד לא דיבר על התחרותיות והקנאה בגלוי. זה רק עמד באוויר. לצערי,היכן שלמדתי, לא הייתה אוירה שמקדמת צוותיות. למה תמיד המורות בחרו להדגים עלי ועל עוד אחת? הן לא הבינו שאני גם ככה ילדה שאסור לי לעשות טעויות. כאשר הגעתי הביתה עם ציון  98 אבא שאל: איפה הלכו שתי הנקודות לאיבוד? אני חושבת שמורות טובות צריכות להחליף שורות. תמיד חושבים שרק הבנות הפחות מוצלחות בריקוד סובלות. המצטיינות סובלות לא פחות כאשר מבליטים אותן מדי על חשבון אחרים.

כל השנים הייתי ילדה רזה ולכן בשעה שבנות אחרות קיבלו הערות על צורת גופן, אני לא. היו גם מורות שלקחו מילדים את הסנדויץ .לי אף פעם לא. בחופשים הגדולים היינו נשלחים לקורסי קיץ, והיו אומרים לנו מה לאכול. אני תמיד אימצתי את הפחות לחם ויותר ירקות. רק אחרי הצבא, כשטיפה התמלאתי, הלכתי ללהקה מקצועית. המורה אמר לי שאני צריכה לרדת 8 קילו ואז החל הכל. כאשר ראיתי שזה לא הולך לצמצם , התחלתי להקיא. כנראה שאני תמיד הייתי רגישה לביקורת על הגוף כיון כשגם כשביקרו נערות אחרות במהלך השנים אני הייתי מבוהלת וכאמור יישמתי גם מה שלרוב לא הופנה כלפי ".

במדינת ישראל מתקיימת פעילות אינטנסיבית של מחול במסגרת החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. מרבית האוכלוסיה הרוקדת הן נערות ולפיכך חשוב לעורר את המודעות של המורות לאופי הייחודי של ההתמודדות הרגשית אותה פוגשות נערות אלה. מאמר זה מתמקד באוכלוסית התלמידות במגמות המחול בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות ,אך עם זאת, ניתן לראות את השלכותיו לשכבות הגיל הצעיר והבוגר יותר.

העיסוק במחול עומד לרוב במרכז עולמן של תלמידות המחול . זוהי קריירה המתחילה לרוב בגיל צעיר ביותר. שני תיאורי המקרה הפותחים את המאמר, מציגים שני קצוות, האחד בריא והשני פתולוגי וישמשו רקע לדיון שיוצג בהמשך. התיאור הראשון הוא מפי מורה למחול על החוויות הרגשיות שלה בדיעבד כתלמידה. התיאור השני הוא מפי סטודנטית צעירה למחול שפיתחה הפרעת אכילה.

במאמר זה אתאר את הסוגיות הייחודיות בעולמן הרגשי של תלמידות המחול כפי שמובאות בספרות ומתוך שיחות שקיימתי עם מרכזות מגמות מחול, מורות , סטודנטיות להוראת מחול ותלמידות. אתחיל באפיונים הפסיכולוגים הנורמטיביים ואמשיך באפיונים המצביעים על הידרדרות לחולי. הספרות מדווחת על אחוז גבוה של הפרעות אכילה בקרב רקדנים בשל היותו עיסוק המעמיד את הגוף במרכז.

חשוב לי לומר שהמפגש שלי כפסיכותרפיסטית במרפאה הוא עם הקצה החולה, אולם במאמר זה בכוונתי להדגיש את החשיבות של ההתמודדות היומיומית עם הנורמה שם יש בידנו להשפיע יותר וכיצד התמודדות יעילה עשויה לאפשר רווחה רגשית גבוהה יותר של הצוות והתלמידים ולסייע בביצוע המשימה.

איפיונים פסיכולוגים של תלמידות המחול

וילאם ייטס(2), רופא ספורט ופסיכיאטר במקצועו, מנה ב-1998 במחקר שערך את האפיונים הפסיכולוגים הבאים הנדרשים בעולם המחול ובספורט: פרפקציוניזם-הקפדה על פרטים, תובענות ומחויבות לעבודה קשה, תחרותיות במטרה להגיע לרמת ביצוע גבוהה. בסדנא שקיימתי עם כמה ממרכזות מגמות מחול, הן הוסיפו את התכונות הבאות: תשוקה לריקוד, נכונות לוותר על דברים שילדים בגילם לא יוותרו, נחישות ודבקות במטרה. לגבי איפיון נוסף שעלה, יכולת לעבודת צוות, לא היתה הסכמה ברורה והשאלה נשארה פתוחה. אשר לגוף ולקשר עם הגוף, ציינו המרכזות את העיסוק המתמיד בגוף ובמידותיו שהוא נורמטיבי לרקדנית כיון שזהו עיסוק המעמיד את הגוף במרכז.

ייטס ממשיך ואומר שתלמידת המחול שבסיכון לפתולוגיה רגשית כולל סיכון להפרעת אכילה, תהיה זו שבנוסף לאפיונים שמנה, תסבול מדימוי עצמי שלילי, נטייה לחרדות ועיוות בתפיסת הגוף. מטרות האימון של התלמידה המתדרדרת להפרעת אכילה יהיו לא רק שיפור ברמת הביצוע אלא הפחתת המשקל למינימלי, דבר שבהדרגה הופך להיות המטרה המרכזית וגורר בהדרגה ירידה ברמת הביצוע.

כאמור העיסוק במחול לרוב, עומד במרכז חייהן של תלמידות המחול. אצל חלק מהבנות לפי המודל הקיים במדינת ישראל, ובמיוחד במגמות שבהן הבנות רוקדות עד 35 שעות בשבוע, יתכן ורוב החיזוקים לערך העצמי, לתחושות הצלחה או תחושות כישלון, יבואו ממסגרת המגמה. זוהי סיטואציה שמבחינה מטפורית מזכירה תהליכים טבעיים המתרחשים במשפחה: מרכזי המגמה והמורים, נתפסים כדמויות הוריות שבשל מאפייני גיל ההתבגרות אולי משמעותיים בשלב זה יותר מההורים. חברותיהן למגמה, נתפסות כאחיות. שוב בשל מאפייני הגיל, ההשוואה לאחרות והחשיבות שמייחסות למקום שלהן בקבוצת הבנות דומיננטית ביותר.

במרחב זה, צפים כל הזמן תכנים של הצטיינות ותחרותיות, למי יש גוף יותר יפה? מי רוקדת יותר יפה? את מי "אימא ואבא" במירכאות מעדיפים? כמה פעמים הציבו אותי בשורה הראשונה או הדגימו עלי? איך מתמודדים עם קנאה? איך נותנים לגיטימציה לרגשות שעולים? כיצד ניתן לקבל החלטות מקצועיות תוך נתינת כבוד לכל התלמידות?

אם נמשיך את מטפורת המשפחה, למשפחות יש סגנונות התמודדות שונים. ישנן משפחות (מגמות מחול) שיכירו בכך שיש אחים כשרוניים יותר ופחות, אחים שזקוקים לתשומת לב וחיזוקים יותר מאחרים וימצאו את הדרך על מנת שכולם ירגישו תחושת שייכות לבית הזה ע"י הבלטת הייחודיות של כל אחת ואחת בבית.

בסדנא שקיימתי עם מרכזות המגמות הן סיפרו על האופן שבו הן מתמודדות לאורך השנים עם ערכים שעשויים להיתפס כמנוגדים, כל אחת בהתאם לאישיותה ולחוויות שהפנימה לאורך שנים ארוכות של ריקוד תחת אסכולות שונות ומורים שונים. עלו הסוגיות הבאות: המתח המתמיד בין שני הוקטורים "מצוינות במחול" למול "מחול לכל", עבודת צוות למול חינוך למצוינות, כיצד להתייחס לגוף הרקדנית? האם לחייב בגד ריקוד או לאפשר לנערה לבחור? האם להציב בשורה הראשונה את המצטיינות או להחליף שורות? כיצד לנתב בין כישורי התלמיד, הדימוי העצמי שלו, האמביציה של ההורים וצרכי המגמה? מהם צרכי המגמה? הקונפליקט בין המשימה ההתפתחותית של גיל ההתבגרות לבין דרישות המעשה האומנותי. עלה הצורך לקיים עם התלמידות שיח קבוע על התחרות המובנית, על קנאה, על שיתוף פעולה, על הלבוש, על הגוף המשתנה עם הגדילה.

 הרקדניות בגיל ההתבגרות – מדוע הן בקבוצת סיכון?

85% מהפרעות האכילה פורצות בגיל ההתבגרות מה שהופך נערות בגיל זה לקבוצת סיכון. בגיל ההתבגרות מתרחשים בבת אחת שינוים דרמטיים גופניים, פסיכולוגים וחברתיים. דיאטות הרזיה בגיל זה נמצאו כגורם סיכון להתפתחות הפרעות אכילה.(4)

בשנים האחרונות חלה עליה בשכיחות הפרעות אכילה בענפי ספורט שבהם נדרש משקל נמוך (אם לצורך ביצוע ואם מסיבות אסתטיות). בהחלקה על הקרח, ריצות למרחקים ארוכים ובתחום המחול, הפרעות האכילה יכולות להגיע לשיעור של 30%. בהתעמלות קרקע הממצאים מצביעים על עד 70%.

באותם ענפים שבהם משקל גוף נמוך הוא הכרחי, קיים לחץ גדול מצד המאמנים לגבי הפחתה במשקל. הפחתה לא מבוקרת בקלוריות, לצד חוסר שמירה על תזונה נאותה מבחינת הרכב המזון, עלולים לפגוע הן ביכולת הביצוע של הספורטאי או הרקדן והן לגרום לנזקים בטווח הקצר והארוך. תופעות כגון הפרעות בגדילה עד כדי פגיעה בהשגת הגובה הסופי, איחור בהתפתחות המינית,הפרעות במחזור הוסת וכן פגיעות במערכת השלד, תוארו בשנים האחרונות בקרב ספורטאיות ורקדניות. על כן, ישנה חשיבות רבה לאיתור מוקדם של אותן ספורטאיות/ רקדניות הלוקות בהפרעות אכילה כיון שחלק מהסיבוכים הכרוכים בהפרעות אלו עלולים להיות בלתי הפיכים.(1)

במחקר שנערך בארץ נמצא ששכיחות תת המשקל אצל רקדניות מחול הייתה 37.2% לעומת 17.2% בקבוצת הביקורת. הרקדניות כקבוצה נטו להעריך יתר על המידה את משקלן בהשוואה לקבוצת הביקורת. נמצא שגם המורות למחול העריכו את משקל תלמידותיהן יתר על המידה. נמצא ש-87% מהמורות נכשלו בזיהוי תת המשקל אצל תלמידותיהן. נמצא שלתלמידות יש תפיסה מוטעית של מראה גופן בין היתר בגלל האווירה בשיעורי הריקוד המעודדת נערות אלו לשאיפה לרזון מעבר לגבולות הגנטיקה. הטריגר לאנורקסיה נרבוזה יהיה שלרוב נמצא "שמישהו משמעותי אמר משהו משמעותי לנערה על צורת הגוף או אופן האכילה של הנערה," אמירה שפגעה קשות בדימוי העצמי שמלכתחילה היה נמוך.

כאן חשוב להגיד – הפרעת האכילה לא נגרמת כתוצאה מהמחול או מאמירה של מורה למחול, אלא המחול לפעמים מהווה טריגר.

עורכי המחקר טוענים שבשל זאת חשוב שאנשים ממקצועות הטיפול כגון עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ותזונאים ילוו את בתי הספר למחול לשם מניעה ואיתור מוקדם.(3  )

מחקר נוסף מצא כי לרקדניות מחול סיכוי גבוה יותר לבעיות אורטופדיות וגניקולוגיות, שואפות לדימוי גוף לא מציאותי וסובלות מתזונה לקויה. נמצא שרקדניות רגישות יותר לביקורת וסובלות יותר מפרפקציוניזם ביחס לקבוצת הביקורת. כן נמצא כי רקדניות מחול נמצאות בסיכון גבוה לסבול מבעיות פסיכו-פיסיולוגיות הקשורות לתלות בספורט.(1)

פירן (1998) ערכה מחקר איכותי במשך עשר שנים בקרב רקדני מחול. המחקר בדק את התפיסה של הרקדניות ביחס לגופן. הנחקרות  ציינו כי במאבקן להרגיש טוב עם גופן המתפתח, הן נזכרו בדרך בה המורים למחול העבירו ביקורת על גופן המתפתח. על כן מדגישה פירן כי על מנת למזער את הפרעות האכילה בקרב רקדניות, יש צורך לשנות את הנורמות לרזון בתוך עולם המחול.הלחץ להשגת גוף רזה חזק יותר בבתי ספר מקצועיים למחול קלאסי המתחרים ברמה עולמית. בבתי ספר האחרים, הלחץ משתנה ותלוי בדרישות הכוריאוגרף. (2)

לסיכום:  לדברי פירן הרקדניות מצויות בקבוצת סיכון בשל הגורמים הבאים:

– הנורמות לרזון בעולם המחול המדגישות מראה של אישה לא מפותחת , בשילוב עם פרפקציוניזם .

– תחושת הבעלות שלהן על הגוף מורכבת ועל כן גם מתקשות להיות קשובות לגוף ולצרכיו:

       א. הגוף של הרקדנית נבחן באופן מתמיד מבחוץ פנימה

       ב. הלבוש הצמוד והמוכתב,המראה, העיניים הבוחנות כל תנועה, הרגלי האכילה ,זמני האימונים וזמני המנוחה מוכתבים

       ג. הרקדנית תסבול יותר מבעיות גניקולוגיות ואורטופדיות דבר שפוגם בשלמות הגוף.

       ד. הרקדנית לעיתים תתעלם מכאב הקשור לפציעות או תתעלם מלשמור על הבטיחות שלה כאשר אמורה לבצע שיעור או מופע שהוא
בגדר הפעילות השוטפת שלה. כך עלולה להמשיך ולהתעלם מסימני מצוקה אחרים של הגוף כגון רעב או קור

– מרבית הרקדניות מתחילות לרקוד בגיל מאד צעיר כאשר אין עדיין יכולת לנבא את מבנה הגוף שלאחר ההתפתחות המינית. כאשר הנערות מתחילות להתפתח, במקרים רבים לא תהיה התאמה בין הציפיות למבנה הגוף הנדרש בתחום ריקוד מסוים לדוג בלט קלאסי לבין מבנה גוף שהוא נתון גנטי.( 2 )

כל האמור לעיל בשילוב עם היעדר מדיניות מניעה במקומות רבים בעולם הופכות את הרקדנית ותלמידת המחול בסיכון לפיתוח הרגלי אכילה לא בריאים עד לרצף של הפרעות אכילה. בהקשר זה חשוב לעשות אבחנה ברורה מי באמת חולה ואצל מי ההתנהגות נורמטיבית למקצוע. נמצא במחקרים שרקדניות מחול ללא הפרעות אכילה הגיבו לחלק מהשאלות בשאלונים שאמורים לאתר הפרעת אכילה בצורה דומה לבנות הסובלות מאנורקסיה נרבוזה. על כן, חשוב לבחון את עמדותיהן ביחס לאכילה ומראה גוף בהתייחסות לסביבה הייחודית שלהן. מרבית הרקדניות באופן "נורמלי" בעלות משקל נמוך יותר כיון שריקוד "מחייב" תשומת לב רבה לרזון ולהרגלי אכילה מסוימים שבאכלוסיה הכללית עלולים להיראות פתולוגים. המחקר מראה שהתנהגויות אלה לא בהכרח קשורות לפסיכופתולוגיה אלא לנורמה בסביבה ייחודית זו. נמצאה גם דרך מחקרית להשוות בין פרפקציוניזם שהיא תכונה אופיינית לרקדניות לבין פרפקציוניזם המאפיין את הנערה המפתחת הפרעת אכילה.(2)

נתונים אלו מצביעים על הצורך המיידי בפיתוח תוכניות מניעה לקבוצות סיכון בכלל ולרקדניות בפרט בשלושת רמות המנע שבארץ עדיין לא קיימות בצורה שיטתית. גורם מסייע בהטמעת תוכנית מניעה הוא המודל הייחודי הקיים במדינת ישראל שמגמות המחול מצויות בתוך מערכת החינוך. במדינת ישראל בשונה לנעשה ברחבי העולם, בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות קיימות מגמות מחול הנמצאות בפיקוח משרד החינוך. על כן מטרות מגמות המחול שלובות בתכנים חינוכיים רחבים יותר המשלבים את פעילות היועצת, המחנכת וצוות הניהול. המפקחת על המחול במשרד החינוך הגב נורית רון, משערת שעובדת היות המחול חלק מתוכנית הלימודים יתכן ומפחיתה בארץ את גורמי הסיכון של תלמידות המחול ומסייעת לאיתור מוקדם. (5)

סיכום

הגוף יכול להוות מקור להנאה, שדרכו ניתן לחוש תחושות של הנאה, הצלחה, שייכות, הרגעה, תחושת חופש וכדומה, חוויה שניתן להרחיבה לעוד תחומי חיים ובכך המחול יכול להיות משאב פסיכולוגי עצום לחיים. הגוף גם יכול להחוות כמקור לבושה, השפלה וסבל כאשר אתה בא עם מטען שלילי על עצמך מהבית, מטען המועצם על ידי אמירות ביקורתיות על צורת הגוף או האכילה מצד מורים ותלמידים כאחד.

כיון שאחוז הפרעות האכילה או הפרעות באכילה אצל רקדניות גבוה, ניתן להיעזר בכן, צוות הוראת המחול כסוכנות שינוי על מנת שהבנות יחושו טוב עם גופן ועם ביטחונן העצמי. בשל זאת שאתן מודל מאד משמעותי להזדהות, בשל המחויבות העמוקה של התלמידות שלכן למחול, כל מסר שתעבירו, נקלט ע"י התלמידות. אתן המומחיות. כולכן הייתן פעם תלמידות למחול, למדתן על בשרכן מה חיזק את הדימוי הגופני והעצמי, מה החליש אותו? איך הרגשתן כשפנו אליכן כך או אחרת? כאשר העירו הערות על המראה שלכן האם שיפר את הרגשתכן? האם זה השפיע על כשרון הריקוד שלכן ועל היצירתיות והתנועתיות?

תלמידות המחול בתקופה קריטית בחייהן, הן גם נשים, גם בגיל ההתבגרות וגם רקדניות מה שהופך אותן להיות מאד פגיעות לגבי שביעות הרצון מגופן שכאמור הוא גורם סיכון קריטי ביחד עם דיאטה להפרעות אכילה. כולנו נשים, לכולנו עמדות ביחס לאוכל וגוף. כאשר אנו עובדות עם מתבגרות, חשוב שנבדוק עם עצמנו עמדות אלה . חשוב שנשים לב כמה מילים תמימות לחלוטין עלולות להיקלט ע"י נערה בסיכון בצורה מעוותת ועל כן  חשוב להסביר את הקונטקסט שבהן מילים נאמרות. בידיכן לסייע בחיזוק ביטחונן בגופן ולהדגיש שכל אחת יש לה את המבנה גוף שלה ,לעודד ליצירתיות ולהקפיד לתת גם חיזוקים חיובים.

מחקרים בנושא מוטיבציה(2) מצאו שעבודת צוות עם אוירה של שיתוף ופירגון מקדמת הישגים ברמה גבוהה. פיתוח כישורי אחריות, סובלנות ואמפטיה לזולת מפחיתים תחרותיות ופרפקציוניזם במובן הלא בריא.

גם בתחום המחול, ניתן לקדם מצוינות לצד עבודת צוות. כאשר כל אחת מרגישה מזוהה עם המטרה ומקבלת תפקיד בהשגתה, גם אם התפקיד שניתן לה נתפס כפחות יוקרתי, ניתן לתגמלה בדרך אחרת על המאמץ שהשקיעה, על מנת שתחוש תחושת שייכות שכל כך חשובה למתבגרת שעוסקת בגיבוש הזהות וביסוס הערך העצמי. תפיסת עולם אחת תהיה: "אצלי לא יהיו עציצים וסולנים", תפיסת עולם אחרת היא "שוויון לכל – עד הבמה,שם המצוינות תכריע."

מורכבות התפקיד והעומס הרגשי המוטל על כתפי המורים למחול מעלה את הצורך להידברות קבועה של צוותי המורים על הסוגיות הללו.

אני מקווה שמאמר זה ייתן לכל הקוראים העוסקים במלאכה מרתקת זו של המחול הזדמנות לבדוק  מהן המטרות החינוכיות שלכן בהוראת מחול, כיצד העמדות המודעות והפחות מודעות שלכן שעוצבו במהלך שנים ארוכות בעולם המחול בכל מיני שלבים משפיעות על אופן תפיסת התפקיד שלכן, על הביצוע שלו, על התפקוד של התלמידות ועל הישגי המגמה וכיצד אתן יכולות לסייע באיתור מוקדם של מצבי חולי והגברת המוטיבציה לפניה לקבלת עזרה מקצועית. בידיכן להתעקש על המסר: רק תלמידות בריאות יכולות לרקוד כי הריקוד דורש מאמץ גופני ונפשי.

רשימה ביבליוגרפית:

1.Dotti,A.,Fioravanti,M,.Balotta,M,.Tozzi.F,.Cannella.C,.&Lazzari.r,.Eating Behavior of Ballet Dancers. In:Journal of Eating and Weight Disorders, Vol.7-No.1-March 2002 p60-67

2.Piran.N. (1998).On The Move from Tertiary to Secondary and Primary Prevention: Working with an Elite Dance School.In: Piran,N.Levine,M.P.&Steiner-Adair C.(eds.)

Preventing Eating Disorder: A handbook of Interventions and special challenges.Bruner Mazel:Philadelphia.

3.Vaizman,N.,Voet,H.,Akivis,A.&Sive-Ner,I.(1996).Weight Perception of Adolescent Dancing School Students.Arch Pediatr Adolesc Med. Vol.150p.187-190.

4..צוברי,ע. (1993) הפרעות אכילה- פסיכופתולוגיה של היחיד, המשפחה והחברה. במשפחה : האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואין, 37,(24-35)

5. רון נורית – שיחות עם מפקחת על המחול במשרד החינוך.

* תודה מיוחדת ליעל נתיב על הערותיה והארותיה בקריאת המאמר