מניעת הפרעות אכילה
שכיחות של מחלה מסויימת באוכלוסיה ניתן לבטא במספר דרכים. שני המדדים הנפוצים יותר במחקרים אפידמיולוגים הם שיעור הימצאות ושיעור היארעות. שיעור הימצאות (Prevalence rate) מבטא את מספר החולים הקיימים בקבוצת אוכלוסיה בזמן נתון לדוגמא: מספר החולים באנורקסיה נרווזה בישראל בשנת 2009. שיעור היארעות (incidence rate) מבטא את מספר החולים החדשים בקבוצת אוכלוסיה בתקופת זמן מוגדרת לדוגמא: מספר החולים החדשים בבולימיה נרווזה בישראל בשנה האחרונה.
על פי מחקרים אפידמיולוגים שעור ההימצאות של אנורקסיה נרווזה הוא 0.3% ושל בולימיה נרווזה היא 1% בקרב נערות ונשים בעולם המערבי1. ההימצאות של אכילת יתר כפייתית (binge eating disorder-BED) היא לפחות 1% ושל הפרעות אכילה לא ספציפיות (eating disorders not otherwise specified-EDNOS) היא גבוהה הרבה יותר, אולם שונות רבה בשיטות המחקר במחקרים השונים מקשה על הסקת מסקנות לגבי השכיחות של EDNOS2.
הנתונים לגבי גברים פחות ברורים, מספר המחקרים האפדמיולוגיים של הפרעות אכילה המתמקדים בגברים מועט אולם נראה ששכיחות הפרעות אכילה בקרב נערים וגברים נמוכה בהרבה לעומת נערות ונשים. לדוגמא, שעור ההימצאות של בולימיה נרווזה בקרב נערים וגברים היא רק 0.1% לעומת 1% בקרב נערות ונשים1.
מחקרים במרפאות טיפוליות מראים כי ההיארעות של אנורקסיה נרווזה נשארה יציבה לאורך שנות ה-90 לעומת שנות ה-70, לעומת זאת יש ירידה מסויימת בהיארעות של בולימיה נרווזה2.
ממחקרים אפדמיולוגים בודדים שנעשו בישראל לא ניתן להסיק מהן שכיחויותיהן של הפרעות האכילה השונות בגין לקויים מתודולוגיים בשיטות המחקר ו/או מדגמים לא מיצגים של כלל האוכלוסיה בישראל3.
מהם גורמי הסיכון להפרעות אכילה?
גורמי הסיכון להפרעות אכילה הם רבים ומורכבים מגורמי סיכון גנטיים וסביבתיים הכוללים גורמים התנהגותיים, משפחתיים וחברתיים. מבין גורמי הסיכון שנחקרו ונמצא קשר מובהק סטטיסטי בינם לבין הפרעות אכילה נמצאו הגורמים הבאים: השמנת יתר, לחץ תרבותי/חברתי לרזות (על ידי בני משפחה, חברים, ואמצעי התקשורת), אי שביעות רצון ממבנה או משקל הגוף, הפנמה של אידיאל הרזון, (thin ideal internalization), דיאטות רזון, אפקט נגטיבי (negative affectivity), פרפקציוניזם, והתפתחות מינית מוקדמת. גורמי סיכון נוספים אשר עדיין שנויים במחלוקת בקרב החוקרים השונים הם: התעללות מינית בגיל הילדות, מצבי לחץ (stress), מערכות משפחתיות שאינן מתפקדות (dysfunctional family systems), ועוד4, 5 .הבנת גורמי הסיכון להפרעות אכילה ומנגנוני פעולתם לגרימת בעיות פסיכופתולוגיות אלו היא המפתח בתכנון, ביצוע ומחקר של תכניות התערבות ומניעת הפרעות אכילה.
מדוע יש למנוע הפרעות אכילה?
הפרעות אכילה הן בין המחלות הפסיכיאטריות השכיחות ביותר בקרב נערות ונשים בעולם המערבי המתאפיינות בכרוניות ,הדרדרויות חוזרות ונשנות של הסימפטומים, בתחלואה נלווית פסיכופתולוגית, וחולי גופני. כמו כן מהוות גורם ראשוני לטיפולים ארוכי טווח גופניים ונפשיים במסגרות טיפוליות שונות, לאישפוזים, לנסיונות אובדניים, ומוות. בנוסף, הפרעות אכילה מעלות את הסיכון לחלות במחלות גופנית ונפשיות אחרות כגון: חוסרים תזונתיים, השמנת יתר, דכאון, ושימוש והתמכרויות לחומרים כמו סמים ואלכוהול4.
מהם מניעה ראשונית ומשנית של הפרעות אכילה?
תכניות התערבות ומניעת הפרעות אכילה מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: האחת, מניעה ראשונית(primary prevention) כלומר, מניעה של הופעת הפרעות אכילה במשתתפי התכנית. המשתתפים הם אנשים בריאים שאינם מראים כלל סימנים של הפרעות אכילה, ואינם בהכרח שייכים לקבוצת סיכון לחלות בהפרעות אכילה. תכניות והתערבויות השייכות לקבוצת מניעה ראשונית הן בדרך כלל מיועדות להעלות את רמת הידע והבריאות הכללית של המשתתפים ומתמקדות בקידום בריאות והרגלי חיים נכונים על מנת להקטין את הסיכון לחלות בהפרעות אכילה.
דוגמא יפה לתכנית התערבות ראשונית היא Planet Health אשר תוכננה ובוצעה בין השנים 1995-1999 למניעת השמנת יתר בקרב נערים ונערות בעשר חטיבות ביניים בבוסטון, ארה"ב6. למרות שהתכנית התמקדה במניעת השמנת יתר, דרך קידום אורח חיים בריא (הגברת אכיךת פירות וירקות, הגברת פעילות גופנית והפחתת שעות צפיה בטלויזיה ומשחקי מחשב), מחקרם שלAustin et al.,(2005) הראה שהתכנית הצליחה למנוע סימפטומים של הפרעות אכילה כגון שימוש בהקאות לשם ירידה במשקל הגוף בקרב נערות שהשתתפו בתכנית זאת7. התכנית הושמה בשנית בבוסטון, ארה"ב בהיקף גדול יותר בין השנים 2002-2004 ונמצאו תוצאות דומות המצביעות על הגורם המגן של התכנית כנגד התפתחות סימפטומים של הפרעות אכילה בנערות שהשתתפו בתכנית8.
הרמה השניה של מניעת הפרעות אכילה היא מניעה משנית ((secondary prevention כלומר, מניעה של הפרעות אכילה באנשים שיש להם סיכון גבוה לחלות במחלות אילוthe high-risk) strategy), לעיתים קרובות הם כבר לוקים בדרגות שונות של המחלה ו/או שיש להם קשר לחלק מגורמי הסיכון המוכרים להפרעות אכילה9. במניעה משנית מטרות ההתערבות הן מניעת ההתדרדרות של המשתתפים בתכנית למצב של חולי מלא ו/או הבראתם מסימפטומים קיימים של הפרעות אכילה. דוגמא להתערבות כזאת תהיה תכנית מניעה של הפרעות אכילה בקרב נשים או בנות נוער שהן גם רקדניות מקצועיות – אשר שייכות לקבוצת סיכון גבוהה מאד לחלות בהפרעות אכילה שונות10.
מהו שיעור ההצלחה של תכניות מניעת הפרעות אכילה?
התוצאות של התכניות הראשונות למניעת הפרעות אכילה היו מאד מגבלות. בשנת 2000 פורסמה סקירה סיפרותית מקיפה של תכניות התערבות ומניעת הפרעות אכילה אשר פורסמו בשני העשורים הקודמים לפירסומו של המאמר. באופן מפתיע נמצאו אך ורק 20 תכניות כאלו ורק בשמונה מדינות, עשר מתוכן בארה"ב, שלוש בקנדה, שתיים באוסטרליה, ואחת בכל אחת מהארצות הבאות: בריטניה, ישראל, איטליה, שוויץ ונורווגיה. בסקירה הנ"ל בולטת השונות הרבה של התכניות ושיטות המחקר שלהן. במחקרים נמצאו שיטות מאד מגוונות למניעת הפרעות אכילה, שונות ברמת המניעה, שונות באוכלוסית המטרה, שונות בגיל ומגדר המשתתפים (עשר מתוך עשרים התכניות כללו אך ורק נערות או נשים), שונות גדולה בהיקף ותדירות ההתערבויות – מפגישה חד פעמית לסדרת פגישות לאורך מספר חודשים, שיטות שונות להערכת ומדידת הצלחת התוכנית, והתאוריות על פיהן התבססו התכניות. בתכניות בהם בוצעה הערכה מחקרית/סטטיסטית של תוצאות ההתערבות נמצאו תוצאות מאכזבות המצביעות על כך שהן לא היו יעילות במניעת הפרעות אכילה. רק בארבע תכניות נמצא שינויי חיובי כל שהוא בהתנהגות ובארבע מהן נמצאה החמרה בסימפטומים. השאר הראו שינויי ברמת הידע אך לא בהתנהגות11.
מחקרים מאוחרים יותר מצביעים על מגמה מעודדת הרבה יותר. במטא-אנליזה של תכניות למניעת הפרעות אכילה אשר פורסמו כמחקרים וכללו גם מדדים סטטיסטיים להערכת תוצאות ההתערבות, נמצא כי מתוך 51 תכניות מניעה 32 (53%) הראו ירידה משמעותית בלפחות אחד מגורמי הסיכון המבוססים להפרעות אכילה כגון: אי שביעות רצון ממשקל או מבנה הגוף (אשר היוו מרכיב עיקרי ב 26 מתכניות המניעה). בנוסף, 15 תכניות (25%), הצליחו לגרום להפחתה משמעותית בסימפטומים של הפרעות האכילה, חלקן הצליחו לשמר את ההשגים לאורך זמן של עד שנתיים אחרי סיום ההתערבות12.
מהם המאפיינים של התכניות המוצלחות למניעת הפרעות אכילה?
המאפיינים של תכניות מניעה מוצלחות הם: תכניות מניעה משניות בהם המשתתפים הם בעלי סיכון גבוה לחלות בהפרעות אכילה, תכניות אינטראקטיביות ולא דידקטיות בהם המשתתפים פעילים ומעורבים באופן אקטיבי, תכניות בהן גיל המשתתפים מעל 15 שנים, תכניות המיועדות לנשים ונערות בלבד ולא כוללות את שני המגדרים באותה תכנית, תכניות ארוכות יותר הכוללות מספר פגישות התערבות ולא פגישה בודדת, ותכניות שהשתמשו במדד תוצאה שעבר תיקוף12, ותכניות שהעברו על ידי אנשי מקצוע מחוץ למערכת ולא אנשים מתוך המערכת (לדוגמא: מורים בבית ספר, מדריכים, אחיות בשרותי בריאות)13.
מהם התכנים שהעברו בתכניות למניעת הפרעות אכילה?
השונות בתכנים של ההתערבויות היתה גבוהה וכללה בין היתר: הגברת הערכה עצמית, כלים לניהול נכון של סטרס ( (stress management skills, התנהגויות בריאות להורדה ושמירה על משקל הגוף, בחינה ביקורתית של אידיאל הרזון ועוד. השונות הגבוהה לא איפשרה להגיע למסקנות ברורות באשר לתכנים הספציפיים המשפיעים על הצלחת תכניות המניעה12, 13.
מהן הבעיות הבולטות בתכניות מניעת הפרעות אכילה שפורסמו עד כה?
בתכניות המניעה שפורסמו בסקירה בלטו החסרונות הבאים: מודלים אטיולוגיים לא שימשו לתכנון חלק ניכר מתכניות המניעה, רב התכניות המקדמות יותר התמקדו בהעברת מידע על הפרעות אכילה, למרות העובדה שמחקרים לא הצביעו על קשר בין חוסר ידע על סיכונים שבהפרעות אכילה להתפתחות המחלות הנ"ל, יתר על כן, בסקירה הנוכחית נמצא כי שיטות דידקטיות של העברת מידע למשתתפים אינה יעילה במניעת הפרעות אכילה. אולם מסתמן שהחיסרון הבולט ביותר בתכניות מניעה של הפרעות אכילה הוא בשיטת המחקר להערכת תוצאות התכניות לדוגמא, מעל 25% מהתכניות שנסקרו לא היתה להן קבוצת ביקורת12.
סיכום ופנים לעתיד
נראה כי תכניות מניעת הפרעות אכילה מצליחות יותר כאשר הן מיועדות להורדת גורמי הסיכון (מבוססים מחקרית וסטטיסטית) להתפתחות של בעיות אילו, מתוכננות כהתערבות משנית באוכלוסיה בסיכון להפרעות אכילה, כוללות נשים בלבד מעל גיל 15 שנים ומועברות על ידי אנשי מקצוע מחוץ למערכת.
יש חשיבות גדולה מאד להמשך תכנון, ביצוע ומחקר של תכניות מניעה להפרעות אכילה על מנת להבין טוב יותר מהם הגורמים שתורמים להצלחת תכניות מסוימות לעומת כשלונן או אי הצלחתן של אחרות. תכניות מניעה זקוקות לתכנון וביצוע מחקרי, רצויי ניסויים עם הקצאה אקראית (randomized prevention trails) אשר ישוו בין משתתפי התכנית לקבוצת ביקורת ויאפשרו הערכה אמפירית של תוצאות תכנית המניעה, ולמדדי תוצאה תקפים מחקרית וסטטיסטית 12-14.
מניעת הפרעות אכילה
נכתב ע"י ד"ר שרון עירון שגב
דיאטנית קלינית מוסמכת בעלת תואר דוקטורט בתחום בריאות הציבור מאוניברסיטת הרווארד, חוקרת בתחום מניעת השמנת יתר והפרעות אכילה, מיסדת ומנהלת ISIS-המרכז לאיזון גופני, נפשי ותזונתי.
מקורות
1. Hoek HW, van Hoeken D. Review of the prevalence and incidence of eating disorders. Int J Eat Disord. Dec 2003;34(4):383-396.
2. Hoek HW. Incidence, prevalence and mortality of anorexia nervosa and other eating disorders. Curr Opin Psychiatry. Jul 2006;19(4):389-394.
3. Latzer Y, Witztum E, Stein D. Eating disorders and disordered eating in Israel: an updated review. Eur Eat Disord Rev. Sep 2008;16(5):361-374.
4. Stice E. Risk and maintenance factors for eating pathology: a meta-analytic review.Psychol Bull. Sep 2002;128(5):825-848.
5. Stice E, Agras WS, Hammer LD. Risk factors for the emergence of childhood eating disturbances: a five-year prospective study. Int J Eat Disord. May 1999;25(4):375-387.
6. Gortmaker SL, Peterson K, Wiecha J, et al. Reducing obesity via a school-based interdisciplinary intervention among youth: Planet Health. Arch Pediatr Adolesc Med. Apr 1999;153(4):409-418.
7. Austin SB, Field AE, Wiecha J, Peterson KE, Gortmaker SL. The impact of a school-based obesity prevention trial on disordered weight-control behaviors in early adolescent girls. Arch Pediatr Adolesc Med. Mar 2005;159(3):225-230.
8. Austin SB, Kim J, Wiecha J, Troped PJ, Feldman HA, Peterson KE. School-based overweight preventive intervention lowers incidence of disordered weight-control behaviors in early adolescent girls. Arch Pediatr Adolesc Med. Sep 2007;161(9):865-869.
9. Austin SB. Population-based prevention of eating disorders: an application of the Rose prevention model. Prev Med. Mar 2001;32(3):268-283.
10. Ringham R, Klump K, Kaye W, et al. Eating disorder symptomatology among ballet dancers. Int J Eat Disord. Sep 2006;39(6):503-508.
11. Austin SB. Prevention research in eating disorders: theory and new directions. Psychol Med. Nov 2000;30(6):1249-1262.
12. Stice E, Shaw H. Eating disorder prevention programs: a meta-analytic review. Psychol Bull. Mar 2004;130(2):206-227.
13. Shaw H, Stice E, Becker CB. Preventing eating disorders. Child Adolesc Psychiatr Clin N Am. Jan 2009;18(1):199-207.
14. Stice E, Shaw H, Marti CN. A meta-analytic review of eating disorder prevention programs: encouraging findings. Annu Rev Clin Psychol. 2007;3:207-231.